סביר להניח שאין ישראלי שנעצב נוכח ההודעה הרשמית שיצאה מטהרן לפיה הנשיא ראיסי ושר החוץ שלו מתו בהתרסקות מסוק. אבל גם לחגוג מתוך ציפייה שמותו ישנה במשהו את המזרח התיכון היא מוקדמת מדי.
אחרי הידיעות המקדימות בערב קודם, התעוררנו כולנו בבוקר ה-24 במאי 2024 ו-"שמחנו" (אולי גם בלי המרכאות) לקרוא את ההודעה הרשמית לפיה נשיא איראן, אבראהים ראיסי, מת בהתרסקות מסוקו לאחר שסיים ביקור באזרבייג'ן, ויחד עמו שר החוץ שלו ועוד שני בכירים במשטר האיראני. אגב, לא רק אנחנו שמחנו; למשטר האיראני לא חסרים מתנגדים, בעיקר מבית, ובמיוחד כלפי האיש שכונה "התליין מטהרן" נוכח אכזריותו ומעורבותו הישירה בהוצאה להורג של מתנגדי המשטר לאורך השנים. ובכל זאת…
אל תצפו לשינוי מהותי (או אפילו שינוי כלשהו) בהתנהלות המשטר האיראני והמדיניות שלו כלפי המזרח התיכון בכלל וכלפינו בפרט. במערכת הפוליטית של איראן, הנשיא אינו התפקיד החשוב ביותר (כמו ראש ממשלה אצלנו או נשיא בארה"ב), וגם להגדירו כמקום השני אינו מדויק; כל החלטה חשובה באמת באיראן נמצאת, בסופו של דבר, בידיו של המנהיג העליון, עלי ח'מנאאי. על פיו תמיד יישק דבר, והנשיא לרוב הוא אינו יותר מכלי ביצוע של המדיניות שלו. לכן מותו של ראיסי – משמח ככל שיהיה – ככל הנראה לא ישפיע על המדיניות העוינת של משטר האייתולות במזרח התיכון, כולל אותנו. עם זאת, יש שני דברים שצריך לקחת בחשבון:
בטווח המיידי, מותו עלול לעורר מחדש גל הפגנות נגד המשטר מצד כל הקבוצות האתניות השונות המרכיבות את איראן (אזרים, כורדים, ערבים, בלוצ'ים ועוד), שרק מחכות לאירוע גדול כלשהו שידליק אותן וידחוף אותן שוב לצאת לרחובות בקריאה להפלת המשטר. ובטהרן מודעים היטב לתרחיש הזה; אפילו לפני ההודעה הרשמית על מותו של ראיסי החל המשטר לפרוס את כוחות הביטחון שלו, בהם הבסיג' (מעין כוח אזרחי הנאמן למשטר), כדי לדכא כל התחלה של הפגנה כלשהי.
בנוסף, שמו של ראיסי עלה לא פעם כמחליף אפשרי למנהיג העליון ח'מנאאי בן ה-85, שגם אינו נמצא בקו הבריאות. אם היה נבחר ראיסי לתפקיד המנהיג העליון, סביר להניח שהמשטר האיראני לא היה משנה פניו כלל. "היעלמותו" של ראיסי מהזירה לפחות פותחת את האפשרות לבחירת מנהיג קיצוני פחות, בתקווה שהוא ישנה במשהו את המדיניות התוקפנית של איראן במזרח התיכון ובעולם כולו, כחלק מעיקרון "ייצוא המהפכה".