היום מגיע הרבה מזל טוב לאליעזר בן-יהודה, שנולד בשם אליעזר פרלמן בעיירה קטנה בליטא, גדל בסביבה מסורתית שבה העברית הייתה שפת קודש בלבד. המפנה בחייו התרחש כאשר נחשף לרעיונות ההשכלה והלאומיות היהודית, שהובילו אותו להבנה מהפכנית: עם ללא שפה משותפת ומדוברת לא יוכל להתקיים כאומה מודרנית בארצו. הרעיון להחייאת העברית כשפה מדוברת נבע מתפיסתו של בן-יהודה שיצירת זהות לאומית יהודית מודרנית מחייבת שפה משותפת. בתקופתו, יהודים דיברו בשפות שונות – יידיש, לאדינו, ערבית ושפות אירופאיות – מה שיצר פיצול תרבותי. הוא האמין שרק העברית, השפה ההיסטורית של העם היהודי, יכולה לשמש כגורם מאחד.
איך הכל התחיל?
כשהגיע לארץ ישראל ב-1881, החל בן-יהודה ליישם את חזונו באופן מעשי. ראשית, החליט שביתו יהיה הניסוי הראשון: בנו, איתמר בן-אב"י, היה לילד העברי הראשון שהעברית הייתה שפת אמו. במקביל, פעל במישורים רבים: הקים עיתונים בעברית, ייסד את ועד הלשון העברית (שהפך לימים לאקדמיה ללשון העברית), וחיבר מילון עצום שכלל חידושי מילים רבים.
אליעזר בן יהודה בדה ממוחו הקודח
אולם דרכו לא הייתה קלה. רבים מהיהודים האורתודוקסים התנגדו לרעיון השימוש בעברית כשפת חול, בראותם בכך חילול הקודש. המשכילים והציונים המתונים חששו שהרעיון אינו מעשי. בן-יהודה נתקל בהתנגדות חריפה, ולעיתים אף באיומים על חייו. למרות זאת, הוא המשיך במשימתו בנחישות, כשהוא מגייס תומכים מקרב המורים והמחנכים שהחלו ללמד עברית בבתי הספר. חידושי המילים של בן-יהודה נבעו מצורך מעשי: כיצד מדברים בעברית על מושגים מודרניים שלא היו קיימים בתקופת המקרא? הוא יצר מילים חדשות רבות שמשמשות אותנו עד היום, כמו "עיתון", "מילון", "מדרכה" ו"גלידה". שיטתו הייתה לחפש שורשים עבריים קדומים ולהשתמש בהם ליצירת מילים חדשות, או לשאוב השראה משפות שמיות קרובות.
חידושי מילים גם בימינו אנו
כיום, כשהעברית היא שפה חיה ותוססת, האתגר של חידושי מילים ממשיך להיות רלוונטי. התפתחויות טכנולוגיות, מדעיות וחברתיות מביאות עמן מושגים חדשים שדורשים מענה בעברית. האקדמיה ללשון העברית ממשיכה במסורת של בן-יהודה, מחדשת מילים ומתאימה את השפה לצרכי הזמן. למשל, בתחום הטכנולוגיה והמדיה החברתית נוצרו מילים כמו "לצייץ" (במקום to tweet) ו"לשתף" (במקום to share). מורשתו של בן-יהודה מוכיחה שחזון הנראה בלתי אפשרי יכול להפוך למציאות באמצעות נחישות ואמונה. היום, כשהעברית היא שפתם היומיומית של מיליוני אנשים, קשה לדמיין שלפני פחות ממאה וחמישים שנה היא הייתה שפה "מתה" שדוברה רק בתפילה ובלימוד. סיפור החייאת העברית הוא עדות לכוחו של חזון תרבותי ולאומי, ולחשיבות של התחדשות מתמדת תוך שמירה על המורשת ההיסטורית.
