חג שבועות: ממתן התורה בהר סיני ועד הנחת העוגה בשולחן הגבינות
אז מה המקור, ולמה דווקא גבינות?
חג השבועות, מהחגים המרכזיים בלוח השנה היהודי, מצוין בכל שנה בתאריך ו' בסיוון, שבעה שבועות לאחר חג הפסח. משמעות שמו – "שבועות" – נגזרת ממניין שבעת השבועות שסופרים מיום הפסח, והוא אחד משלושת הרגלים (יחד עם פסח וסוכות), שבהם היו עולים לרגל לבית המקדש בירושלים.
מקורות החג
במקרא, שבועות מוזכר כחג חקלאי – "חג הקציר" ו"חג הביכורים" – שבו היו מביאים את ראשית פירות הארץ למקדש. רק בספרות חז"ל מקבל החג את משמעותו המרכזית כיום – זכר למעמד מתן תורה בהר סיני. אף כי התורה אינה מציינת במפורש ששבועות הוא יום מתן תורה, במסורת חז"ל מתקבע התאריך כיום שבו התגלה ה' לעם ישראל ונתן לו את התורה.
התפתחות החג לאורך השנים
לאחר חורבן בית המקדש, נעלם ההיבט החקלאי-פולחני של העלייה לרגל והבאת הביכורים, והתעצמה המשמעות הרוחנית של מתן תורה. בעולם המסורתי, נוהגים ללמוד תורה בליל החג כולו, כמנהג "תיקון ליל שבועות", שהחל בקרב מקובלים בצפת במאה ה-16 והתפשט לכלל קהילות ישראל.
מאכלי חלב ומנהגים נוספים
אחד המנהגים הבולטים ביותר של שבועות הוא אכילת מאכלי חלב וגבינה. לכך ניתנו כמה הסברים: האחד – עם קבלת התורה נדרשו בני ישראל לשמור את דיני הכשרות, ולכן לאחר מתן תורה לא יכלו לאכול מבשר שנשחט שלא כהלכה, ופנו לאכילת חלב; השני – התורה נמשלה לחלב: "דבש וחלב תחת לשונך". יש גם קשר חקלאי: בשבועות חל שיא תקופת החליבה בעונות המעבר בישראל.
חג השבועות בזרמים שונים
בחברה החרדית והדתית, מוקד החג הוא בלימוד תורה ובתפילות. בתי הכנסת מקושטים בפרחים וירק, לזכר ההר הירוק של סיני. אצל רבים, מתקיימות סעודות חג כשרות בהן מוגשים גם מאכלי חלב וגם בשר (בהפרדה).
אצל הציבור המסורתי והחילוני, שבועות מזוהה בעיקר עם טקסי הבאת ביכורים, לבוש לבן, ושולחנות מלאים גבינות, פשטידות ועוגות. בקיבוצים ובמושבים מתקיימים טקסים חגיגיים הכוללים תצוגות תוצרת חקלאית, ריקודים ופעילויות קהילתיות.
סיכום
שבועות, אם כן, הוא חג רב-שכבתי: הוא מחבר בין ההיסטורי לרוחני, בין החקלאי ללמדני, ומשקף את הגיוון והעושר של התרבות היהודית לאורך הדורות.
