ב-22 בנובמבר 1943 חל יום העצמאות של לבנון. ביום זה שוחררו הנשיא, ראש הממשלה ומספר שרי קבינט אשר היו כלואים על ידי המנדט הצרפתי. השחרור שלהם סימל את סיומו של המנדט הצרפתי שנמשך בלבנון 23 שנים (בדומה למנדט הבריטי אצלנו). אבל להגיד שמאז לבנון היא מדינה עצמאית זו אמירה מנותקת מהמציאות.
לבנון כמדינה עם ריבוי דתות ועדות
ריבוי הדתות והעדות בלבנון אף פעם לא באמת אפשר לה להיות מדינה מתפקדת; עם לא פחות מ-18 קבוצות שונות, שלא לדבר על המשפחות הגדולות (החמולות), שלכל אחת אג'נדה והשקפת עולם משלה, אף פעם לא באמת נוצר בלבנון עם אחד ומאוחד. כל עוד הנוצרים היו לרוב – גם אם דחוק – לבנון כמדינה עוד איכשהו תפקדה, כאשר העדות הנחשלות יותר, ובראשם השיעים, נדחקו לשוליים ולא "הפריעו". אולם כאשר חיזבאללה בהדרגה הפך למפלצת צבאית ופוליטית, מדינת לבנון חדלה מלהתקיים, והפכה כמעט ללא רלוונטית.
מדינת לבנון אחת או שתי מדינות לבנון
בלבנון למעשה מתקיימות שתי מדינות זה לצד זו – מדינת לבנון הרשמית על מוסדותיה כפי שקיימים בכל מדינה, ומדינת חיזבאללה, שגם לה מוסדות משלה הפועלים ללא תיאום מהממשלה, ולעתים אף ללא ידיעתה. כך, למשל, הצבא של חיזבאללה חזק עשרות מונים מהצבא הלבנוני הלאומי, והנשיא האמיתי של לבנון היה נסראללה. ומדינה עם שני צבאות או שני נשיאים פשוט לא יכולה לתפקד.
האם לבנון תציל את עצמה ותשתחרר מהשליטה של איראן?
בזמן כתיבת שורות אלה נמשכים הניסיונות להגיע להסכם הפסקת אש בין ישראל ללבנון. על פניו נשמע כמו משפט הגיוני, אבל לא במקרה של לבנון, שהרי מדינת לבנון הרשמית אינה באמת הגורם שקובע במדינה בכל הנוגע לנושאים מהותיים. מכאן נשאלת השאלה: אם חיזבאללה הוא שפתח במלחמה נגד ישראל ב-8 באוקטובר 2023 – בלי אפילו להיוועץ עם הממשלה הלבנונית – למה אנחנו מנהלים מו"מ עקיף עם מדינת לבנון? הרי כל הסכם איתה הוא חסר משמעות, מכיוון שחיזבאללה הוא המחליט בפועל. ומכיוון שאין לנו שיג ושיח עם חיזבאללה, נכון יותר לא להגיע לשום הסכם עם אף גורם לבנוני – שכנראה לא יכובד על ידי אף אחד מהצדדים – ופשוט להחליט בעצמנו על סיום המלחמה בזמן שנראה לנו לנכון, תוך השארת חופש פעולה כשנצטרך. ואנחנו נצטרך.
