חג הקורבן באסלאם – מנהגים, מסורות והשפעה יהודית

כמדי שנה אנו שומעים כבדרך אגב על חג הקורבן ("עיד אלאדחא" בערבית) המצוין בקרב המוסלמים בישראל ובעולם בכלל. אך מהם מאפייני החג? ואיך היהדות קשורה אליו?
חג הקורבן

קודם כל, למען הסדר הטוב, באסלאם למעשה קיימים שני חגים מרכזיים: עיד אל-פיטר (חג שבירת הצום) ועיד אלאדחא (חג הקורבן). כל שאר החגים אינם באמת חגים אלא יותר ימי ציון ("מונאסבאת" בערבית) בעלי נופח דתי כזה או אחר, שחשיבותם בחברות מוסלמיות פחותה. אגב, חג הקורבן אינו חג מוסלמי בלבד, שכן גם הדרוזים מציינים אותו, אף שאצלם המסורות והמנהגים מעט שונים מהמקובל בקרב מוסלמים.

מקורו של החג בסיפור התנכ"י המוכר של עקדת יצחק, שבו אלוהים ביקש מאברהם להקריב את בנו. באסלאם לקחו את הסיפור והכניסו אותו לקוראן רק עם שינוי קטן – את מקומו של יצחק תפס בנו השני של אברהם, ישמעאל. בנוסף, לפי האמונה המוסלמית, הסיפור לא ארע בהר המוריה בירושלים, כי אם בהר ערפאת שבעיר מכה. תוכיחו שלא.

החג נמשך 4 ימים, והוא מאופיין לרוב בארוחות חג משפחתיות וחופש מהלימודים והעבודה. רוב המוסלמים נוהגים לאכול בחג בשר, לזכר הקורבן, וזאת על ידי שחיטת כבש או בעל חיים דומה, כאשר לפי המסורת, את הקורבן מחלקים לשלושה חלקים: חלק למקריב, חלק למשפחתו, וחלק לעניים.

אבל האירוע המרכזי של חג הקורבן הוא העלייה לרגל למכה, או בערבית חאג' (שזו המילה העברית "חג" במובן של "לחוג", כלומר "להסתובב"). כל שנה במהלך חג הקורבן מגיעים בסביבות 2.5 מיליון מוסלמים לעיר הקדושה ביותר לאסלאם כדי לבצע את טקסי החג'. חוץ מההקפות המסורתיות סביב הכעבה (האבן הקדושה), הטקסים גם כוללים ריצה בין הגבעות צפא ומרווה (ריצה המסמלת את החיפוש של הגר אחר מים לבנה ישמעאל), עלייה להר ערפאת, וזריקת אבנים קטנות כדי "לסקול את השטן", מסורת הלקוחה מתרבויות פגאניות קדם-אסלאמיות.

שתפו:

Facebook
Twitter
WhatsApp