לאחר האולימפיאדה המוצלחת ביותר שלה במהלך אוגוסט 2024, ישראל המשיכה עם ההצלחה גם אל תוך המשחקים הפראלימפיים, שהתקיימו גם הם בפריז. אלא שבניגוד לאחותה הגדולה והמוכרת יותר, ההצלחה במשחקים הפראלימפיים הפעם אינה מפתיעה, שכן מאז שיצאו לדרך ברומא בשנת 1960, הישראלים היו תמיד בין המובילים ובין העומדים על הפודיום. רק לשם ההמחשה, בשנת 1976 בטורונטו ישראל זכתה בלא פחות מ-69 מדליות, 40 מתוכן מדליות זהב!
הפעם הישראלים "הסתפקו" ב-10 מדליות בתחומים שונים, הבולט שבהם השחייה עם ארבע המדליות של השחיין עמי דדאון – שתי זהב, אחת כסף ואחת ארד. זכיות בולטות נוספות היו מדליות הזהב של אסף יסעור בטאקוונדו, ושל מורן סמואל בחתירה. "בעינינו עמי וגל ריגשו, כמו כל חבריהם למשלחת, מדינה שלמה והביאו כבוד גדול לספורט הפראלימפי, לספורט בכלל ולכל מדינת ישראל", אמר יו"ר הוועד הפראלימפי, משה מוץ מטלון, לפני טקס הסיום, והוסיף: "אנחנו חוזרים עם עשר מדליות הביתה ומודים לכל השותפים שלנו שסייעו להגיע לרגע זה. בלעדיכם – ספק אם היה קורה".
בהיסטוריה של המשחקים עד כה זכו הספורטאים הפראלימפיים שלנו ב-384 מדליות, מקום 15 בכל הזמנים. אז איך הפכנו לסוג של מעצמה בתחום? לפי ראובן הלר ז"ל, מטפל שיקומי במרכז הספורט של איל"ן ברמת-גן ומאמן נבחרות ישראל לגברים ולנשים, היתרון של ישראל – לפחות בשנים הראשונות – היה בחדשנות ובראשוניות: "החלטתי שכל ילד נכה שמגיע למרכז, בכל גיל, יעבור בין מספר ענפי ספורט, לפחות חמישה-שישה", מספר הלר. "כך הספורטאי הופך למיומן יותר בענף שהוא בוחר ואוהב, וגם אז הוא ממשיך לגוון". אבל עם הזמן העולם הדביק את הפער, ואף שישראל עדיין "מייצרת" ספורטאים פראלימפיים ברמה הגבוהה ביותר, מספר המדליות פחת עם השנים. יותר ויותר מדינות משקיעות יותר בתחום, מפתחות שיטות אימון חדשות וטכנולוגיות משופרות, מה שהפך את התחרות לקשה יותר.
כל הזוכים בבריכה ובמשחקי הטניס הגיעו אחרי אימונים מפרכים במתקנים של עמותת איל"ן אשר פזורים ברחבי ישראל