46 שנה להסכמי קמפ דיויד – יחסי ישראל-מצרים לאן?

מצד אחד, השלום בין שתי המדינות נשמר על אף כל האירועים והסכסוך הפלסטיני. מצד שני, השנאה כלפינו ברחוב המצרי רק מחריפה ומקצינה.
46 שנה להסכמי קמפ דיויד

ב-17 בספטמבר 1978 קיבלנו תמונה שנכנסה להיסטוריה הישראלית (ובתקווה גם המצרית) עם לחיצת היד המשולשת בין רה"מ דאז מנחם בגין, נשיא מצרים סאדאת ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על מדשאות הבית הלבן. באמת חשבנו אז (ונחשוב שוב כ-15 שנה לאחר מכן) שאנו בפתחו של מזרח תיכון חדש. המציאות הוכיחה אחרת. בלי לגמד מחשיבותו של הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית – ועוד החשובה מכולן באותה תקופה – חשוב להבין כיצד הוא נתפס בצד השני אז כאשר נחתם, ובמיוחד היום עם מרוצת השנים.

 

הסכמי קמפ דויד - כלכלה לפני אידיאולוגיה

רבים נוטים לחשוב שהסיבה שהמצרים בזמנו הסכימו להגיע לשלום עם ישראל היא בעקבות החזרת חצי האי סיני מידי "הציונים" – ואיתו גם החזרת הכבוד הלאומי – בעקבות מלחמת יום כיפור. אף שגם זה היה בשיקולים של הנשיא סאדאת, הסיבה העיקרית שדחפה את מצרים להגיע איתנו להסכם הייתה בראש ובראשונה כלכלית; המדינה הייתה על סף פשיטת רגל, וכל הבנקים הגדולים באירופה ובארה"ב התנו את המשך הסיוע ופיתוח המדינה בחתימה על הסכם שלום עם מצרים, כדי שלא יאבדו את כל ההשקעות שלהם אם שוב תפרוץ עוד מלחמה.

הסכמי קמפ דויד - בראייה המצרית השלום הוא זמני

חשוב להבין איך במצרים תפסו ועדיין תופסים את השלום איתנו. מבחינה דתית – ולדת מקום חשוב בחיי היום יום במצרים – השלום עם ישראל נתפס כשלום זמני, וזאת בהסתמך על מעשיו של הנביא מוחמד, וספציפית הסכמתו להפסקת אש עם תושבי מכה בשנת 628 באירוע המוכר בשם "הסכם חודייביה". הסכם זה, שנחתם לכמעט 10 שנים, הופר על ידי מוחמד כעבור קצת יותר משנתיים, ברגע שהבין כי ביכולתו להכניע את תושבי מכה בקרב. זה המקרה גם איתנו; במזרח התיכון אין שלום קבע, ובעיקרון אסור למוסלמים לתת שלום ליהודים. אבל אם הכופר – במקרה הזה מדינת ישראל – חזק מדי ואי אפשר כרגע להכריע אותו, ניתן לתת לו שלום זמני. כאשר יבוא היום שבו מצרים תרגיש שהיא חזקה יותר מישראל, היא לא תהסס לפתוח במלחמה על אף הסכם השלום, כי גם החתימה על ההסכם וגם הפרתו – זה בדיוק מה שעשה מוחמד.

ישראל עדיין האויב
אף שבדרג המדיני והצבאי השלום בין שתי המדינות נשמר – וזה חשוב – מבחינת רוב רובו של הרחוב המצרי ישראל היא עדיין האויב הגדול. השנאה כלפינו, במיוחד בשל הסכסוך עם הפלסטינים, רק גדלה מיום ליום, והחלום שלנו לנגב חומוס בקהיר לקול תשואות המקומיים מזמן נגוז. מה שמדאיג לא פחות הוא שגם הצבא המצרי עדיין ערוך למלחמה נוספת נגדנו, ובתרגילים שהוא מקיים ישראל עדיין נתפסת כאויב הייחוס. וזו נקודה חשובה שצריך תמיד לקחת בחשבון – הסכם השלום הוא בסוף רק פיסת נייר, והמעבר בין אי-לוחמה למלחמה מבחינת המצרים יכול לקרות בן-רגע. הדרך היחידה למנוע מלחמה עם מצרים ועם כל רוחשי רעתנו במזה"ת היא להפגין עוצמה, כדי שכולם יבינו שאיתנו לא מתעסקים. או כפי שהיטיב לנסח זאת המזרחן ד"ר מרדכי קידר: "אם אנחנו נהיה חזקים לתמיד ובלתי מנוצחים לתמיד, נוכל לקבל שלום זמני – לתמיד".

לסיכום

מצרים הייתה על סף קריסה כלכלית, והבנקים הבינלאומיים דרשו הסכם שלום עם ישראל כדי להמשיך להשקיע בה. בנוסף, השבת סיני הייתה יעד חשוב.

במצרים רואים בשלום זמני, בדומה להסכם חודיבייה, בו נהנים מהשלום עד שתהיה מצרים בעמדה חזקה יותר.

הצבא המצרי ממשיך להתכונן לעימות אפשרי עם ישראל ורואה בה איום מרכזי.

שתפו:

Facebook
Twitter
WhatsApp