46 שנה להסכמי קמפ דיויד – יחסי ישראל-מצרים לאן?

חשוב להבין איך במצרים תפסו ועדיין תופסים את השלום איתנו. מבחינה דתית – ולדת מקום חשוב בחיי היום יום במצרים – השלום עם ישראל נתפס כשלום זמני, וזאת בהסתמך על מעשיו של הנביא מוחמד, וספציפית הסכמתו להפסקת אש עם תושבי מכה בשנת 628 באירוע המוכר בשם "הסכם חודייביה". הסכם זה, שנחתם לכמעט 10 שנים, הופר על ידי מוחמד כעבור קצת יותר משנתיים, ברגע שהבין כי ביכולתו להכניע את תושבי מכה בקרב. זה המקרה גם איתנו; במזרח התיכון אין שלום קבע, ובעיקרון אסור למוסלמים לתת שלום ליהודים. אבל אם הכופר – במקרה הזה מדינת ישראל – חזק מדי ואי אפשר כרגע להכריע אותו, ניתן לתת לו שלום זמני. כאשר יבוא היום שבו מצרים תרגיש שהיא חזקה יותר מישראל, היא לא תהסס לפתוח במלחמה על אף הסכם השלום, כי גם החתימה על ההסכם וגם הפרתו – זה בדיוק מה שעשה מוחמד.

ישראל עדיין האויב
אף שבדרג המדיני והצבאי השלום בין שתי המדינות נשמר – וזה חשוב – מבחינת רוב רובו של הרחוב המצרי ישראל היא עדיין האויב הגדול. השנאה כלפינו, במיוחד בשל הסכסוך עם הפלסטינים, רק גדלה מיום ליום, והחלום שלנו לנגב חומוס בקהיר לקול תשואות המקומיים מזמן נגוז. מה שמדאיג לא פחות הוא שגם הצבא המצרי עדיין ערוך למלחמה נוספת נגדנו, ובתרגילים שהוא מקיים ישראל עדיין נתפסת כאויב הייחוס. וזו נקודה חשובה שצריך תמיד לקחת בחשבון – הסכם השלום הוא בסוף רק פיסת נייר, והמעבר בין אי-לוחמה למלחמה מבחינת המצרים יכול לקרות בן-רגע. הדרך היחידה למנוע מלחמה עם מצרים ועם כל רוחשי רעתנו במזה"ת היא להפגין עוצמה, כדי שכולם יבינו שאיתנו לא מתעסקים. או כפי שהיטיב לנסח זאת המזרחן ד"ר מרדכי קידר: "אם אנחנו נהיה חזקים לתמיד ובלתי מנוצחים לתמיד, נוכל לקבל שלום זמני – לתמיד".